An English version of this post can be found here.
קמנו בבוקר, מוקדם כרגיל, התארגנו ויצאנו. היום נוסעים למיידאנק.
אחרי נסיעה קצרה מידי הגענו. נו, אז זה המקום עליו אומרים שהוא הכי קשה. שנשאר פה הכל. שיש פה את הר האפר.
התחלנו לצאת לעבר האנדרטה. יש שם מדרגות, ואבנים גדולות בצדדים. גיא צלמוות. אח"כ עלינו במדרגות ועמדנו תחת סלע אדיר, וצפינו על המחנה. חשבתי כל הזמן אם אהיה מסוגלת להיכנס לקרמטוריום. בדיעבד גיליתי שקשה הרבה יותר להיות בתא הגזים. שם נלקחו החיים, בקרמטוריום נפטרו מהחומר.
התחלנו לצעוד לכיוון כניסת המחנה. בדרך ראינו את הבית הצבוע לבן של מפקד המחנה. הלכנו על שביל אבנים קטנות, אותו צוו להכין האסירים.
נכנסנו למחנה. פנינו אל הביתן "רחצה וחיטוי". לא יודעת למה, אבל לא ידעתי לאן אני נכנסת. כאילו היה לי בלק-אאוט זמני בכל מה שקשור ל"רחצה" ול"חיטוי" שהיו פה. כאילו שלא דיברנו על זה אלף פעם. כאילו שאני לא יודעת.
נכנסתי בדיוק כמוהם, לפני שישים שנה.
והכל היה פתאום כ"כ אמיתי. החריקות הנוראות של העצים הישנים, הקרשים עליהם דרכנו בביתן החרידו אותי.
לאחר מכן עברנו לחדר המקלחת. החריקות כ"כ התאימו למראה הברזים החלודים. המראה היה נורא. המחנק היה אמיתי. הכל היה כ"כ סגור. ללא מוצא.
לא היה לי מושג לאן נכנסים. באמת שלא. בדיוק כמוהם, לפני שישים שנה. רק כאשר ראיתי מישהי אומרת שהיא לא רוצה להמשיך, הבנתי שאנחנו נכנסים למקום רע. אבל לא ידעתי לאן. ואז נכנסנו.
וראיתי את הנשימות בצבע תכלת שנדבקו לקיר, ואת הריבוע מעץ בתקרה, וידעתי.
והרגשתי את נשמתם נוגעת בי. ובכיתי עליהם מעמקי הנשמה, מהמקום הכי אמיתי בתוך הבטן. וכאבתי אותם. ונפשי יצאה אליהם וזעקה זעקה גדולה ומרה. והסתכלתי על הנשימות על הקירות. וחשבתי על הרצפה המקוללת הזו. ואמרתי להם שאני יודעת. ואני פה. וגם אני לא ידעתי לאן אני נכנסת וחשבתי שמה שיש כאן זה רחצה וחיטוי. וכאב לי לנשום כאן. וביקשתי סליחה אם קשה להם לראות אותי ככה, נושמת איפה שהם נחנקו. ונפשי התערבבה עם קולות השופר ועלתה מעלה וזעקה בשמים. כי מר לי עליהם. וכואב לי עליהם. ועדיף לי כבר שישברו אותי לגמרי וזה יכאב פחות מלהרגיש את כל זה. ושרו אני מאמין. ואני לא שרתי. לא זזתי. עמדתי דוממת, קפואה. ולא חשבתי. ולא הייתי.
והתחלנו אחרי נצח לזוז, וראינו את פחיות הגז. ולא הגבתי. נשארתי שם. ושרו אני מאמין עוד פעם. ואני לא שרתי. ולא הייתי.
המשכנו ללכת. הגענו לבלוק שהפך למעין מוזיאון, שהוצגו בו פריטים כמו בגדי אסירים, בובות של ילדים, ועל הקיר תמונות רבות. מתחת לכל תמונה- פרטים על המצולמים. התחלתי להתבונן בתמונות ובשמות. תמונה תמונה, שם שם. פתאום ראיתי באותיות גדולות ANTMANN. אנטמן? מה אנטמן? איזה אנטמן היה פה? הלא אבא שלי אמר שאף אחד מהאנטמנים לא נרצח בשואה? ואז אני רואה את שם העיר- ניטרה, העיר של האנטמנים. אני לא אומרת כלום, רק עומדת בפה פעור. ואז ראיתי את המקצוע- תכשיטנות, וזה היה המקצוע של האבא של האנטמנים. ואז אני פורצת בבכי מבוהל. אני מבולבלת. איני מבינה. אני לא יודעת מי אלה, אבל אני יודעת שזו משפחה. ואני בוכה בנשימות קטועות. כאילו האוויר יכול למלא את חללי המידע. אני מרגישה חוסר אונים. אני שבורה, מזועזעת. לא יודעת מה לומר. אף פעם לא נרצחה לי משפחה במחנה! מיידאנק היה שם מפחיד ומרוחק, אבל כעת הוא הבית. מה הסיכויים שמתוך מאות אלפים שנרצחו כאן התמונות ששרדו והגיעו אל קיר המוזיאון יהיו של משפחה שלא ידעתי שיש לי?
אני כבר לא כאן. מרחפת בין תהיות. מרפה מהמציאות. בביתן הנעליים אני תוהה- אלו נעליים היו שלכם?
אני נכנסת לקרמטוריום. אחרי מה שהיה היום כבר לא משנה לי כלום. אני אינני כאן.
הר האפר. ואני תוהה- איפה האפר שלכם?.. הנה מה שנשאר. הר עצום של אפר. זה מה שנשאר. והאפר זועק. בדרכו האפורה. זועק עד שלא נשאר עוד קול, והצעקה אילמת. ואני בוכה ושרה, בוכה ושרה,
"אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה, אחכה לו בכל יום, שיבוא".