לפני חודשיים וחצי עברתי ניתוח קיסרי צרפתי

מאז הייתי חייבת לדבר עליו. כדי להגיד כמה דברים שחשוב לך לדעת:

הייתי בשבוע 40+3, הריון ראשון.

הגעתי למעקב הריון עודף בשיבא.  הכל היה נראה תקין. במוניטור הראשון שלי אחרי הריון תקין לגמרי, התרגשתי לשמוע את הדופק של הבת שלי. 

ואז, באולטראסאונד הערכת משקל קרה משהו מוזר: הרופאה הסתכלה על הצג ואמרה בפרצוף חמור סבר:  “הכל נראה פה גדול”. קיבלנו הערכת משקל של 3.700. אני צחקתי וחשבתי לעצמי -ברור. עם בעל בגובה שני מטר, ועוברית עם חצי מטען גנטי שלו, זה הגיוני לגמרי. משעשע. 

היה לי נורא מוזר שהיא רצינית כל כך. מה כבר יכול להיות? הרי יש תינוקות קטנים ויש תינוקות גדולים, והכל יהיה בסדר, לידה זה דבר טבעי.  הגוף שלי התחיל להרגיש ממש מוכן. 

ואז עברו 3 ימים, והלידה התחילה. 

צירים שהולכים ומתחזקים, כמעט בלי הפסקות. ואז הגעתי לשלב השני, של פתיחה מלאה, שבו הייתה אמורה הבת שלי לצאת לאוויר העולם. אבל היא לא הצליחה. 

4 שעות היינו במצב הזה, אבל לא היה לה סיכוי לצאת. הראש שלה לא היה במנח נכון ובגלל שהיא הייתה כ”כ גדולה (באחוזון 98) ואני נמוכה וקטנה, היא לא הצליחה להסתובב, למרות המאמצים של המיילדת.

אז גלגלו אותי לחדר ניתוח, לבד.

זה אולי אחד הדברים שהיו לי הכי קשים בתהליך. ללדת כשכל מי שסביבי פגש אותי לראשונה בזה הרגע, בלי אף אחד שמכיר אותי. בלי האיש שלי, או אמא, או חברה. 

בחדר ניתוח, אמר לי הרופא שיש לנו סיכוי להצליח עם מלקחיים, במקום בקיסרי חירום. הסכמתי. אבל אז, מותשת משעות ארוכות וקשות, פשוט נרדמתי עם ההרדמה. לא לקחתי חלק בתהליך, עד הרגעים האחרונים שלו. 

המלקחיים תפסו את הראש של אביה, סובבו אותו בתוכי, ואז העירו אותי. כמה רופאים סביבי לחצו לי על הבטן, וכך הצלחתי ללדת אותה. בכיתי מהתרגשות אבל גם בצער.. שלא יכולתי לחלוק את הרגע עם מי שאוהב אותי, עם האבא של התינוקת שהפכה אותנו להורים. 

אז חמקתי מקיסרי חירום. אבל לידת מלקחיים היא לידה קשה מאוד. סבלתי מכאבים קשים שהביאו אותי למיון נשים שבועיים אחרי הלידה. יצאתי עם חוסר דם והמוגלובין ברצפה. האחות בטיפת חלב התפלאה שאני מצליחה ללכת, ואחרי מבט בטופס השחרור שלי, הפסיקה לשאול על הנקה…

אני זוכרת את שאול בחודשים הראשונים מסביר לי “את רק צריכה לדחוף למטה את הידית של העגלה כדי להרים את החלק הקדמי ולעלות על המדרכה”. ואני אמרתי לו “אבל אני לא יכולה..”.  רק 5 חודשים אחרי הלידה הצלחתי לדחוף את העגלה עם הבת האהובה שלי, ולעלות על אבן השפה. רק אז התחלתי להיות מסוגלת להחזיק אותה וללכת.

אבל הטראומה הרגשית,  חוסר האונים, הכאב, המשיכו ללוות אותי הרבה, הרבה אחר כך. 

לכן ידעתי שאני אעשה הכל כדי שהלידה הבאה שלי לא תהיה כזו. כי יהיו לי שניים. יש לי כבר ילדה בבית, אהובת ליבי, שצריכה אותי גם. ויהיה לי עוד תינוק קטן ללמוד להכיר ולאהוב ולטפל בו. והם צריכים אמא שמחה, חזקה, מתפקדת, כדי לפרוח. אז בשבילי, בשבילם, בשביל כל מי שסביבי, הייתי צריכה לידה טובה.

ואז נכנסתי שוב להריון

בשמחה, ובחשש מהלידה הבאה. וכדי להכביד על הלב שלי עוד יותר, בלי אף גורם סיכון, מצאתי את עצמי בהריון בסיכון גבוה, עם סיכון מוגבר לעובר גדול. 

ואז הבנתי שיכול להיות שלידה טבעית לא תהיה אופציה. כי עם הנטייה הגנטית המובנת של העוברים שלי להיות גדולים, יחד עם הסיכון הגבוה- הבנתי שאני עלולה למצוא את עצמי באותו מצב. 

עובר גדול,  אמא קטנה, קיסרי חירום, או מלקחיים. 

עכשיו תגידו- לידה זה דבר טבעי. נכון. הרבה אוהבים לומר את זה. אבל כמו שלידה זה דבר טבעי, היה טבעי גם למות בלידה, עד לפני 100-120 שנה, לפני הרפואה המודרנית. אשתו הראשונה של סבא רבא שלי מתה בלידה. ומשהו בדנ״א שלי ידע את זה.

אז שוטטתי ומצאתי את הניתוח הקיסרי הצרפתי. הגעתי לד״ר הנדלר לפגישת ייעוץ בשבוע 30. הוא התעקש שיכול להיות שאני יכול ללדת לידה טבעית לגמרי, בהנחה שהעובר לא יהיה גדול מדי. הוא הציע שניפגש שוב בשבוע 38, ואחרי הערכת משקל נחליט מה לעשות. לי כבר הייתה הרגשה לא טובה בקשר לזה, והעדפתי לקבוע תור לניתוח, שיהיה. 

והאינטואיציה שלי צדקה. בשבוע 38 קיבלנו הערכת משקל של 3.700, בדיוק כמו הערכת המשקל של הבת שלי. 

ואז ידעתי שהולכים לניתוח

הרבה אנשים סביבי חשבו שאני משוגעת. ללכת לקיסרי? כשאפשר לנסות ללדת רגיל? מי תשים את עצמה במצב הזה? 

התשובה היא שמי שיודעת מה האלטרנטיבה, ולאן היא הביאה אותה בפעם הקודמת, תהיה מוכנה לנסות משהו אחר. אבל לא סתם משהו אחר. בתור מי שעושה לאנשים דיקור ומבינה אנטומיה, ההסבר של מה שקורה בניתוח היה נראה לי מדהים. 

העור נחתך באותה צורה. אבל כל מה שקורה מתחתיו שונה לגמרי בין הקיסרי הרגיל והקיסרי הצרפתי. וזה מה שמשפיע בצורה כל כך דרמטית על ההחלמה.

הקיסרי הצרפתי עושה הכל כדי שההחלמה תהיה מהירה יותר, כדי שהתפקוד של האיברים, השרירים ורקמות החיבור יישמר, וכדי שיהיו כמה שפחות כאבים.

להסברים מפורטים על ההבדלים בין הקיסרי הצרפתי לבין הקיסרי הרגיל הנהוג בארץ- האתר של ד״ר הנדלר מסביר מצוין, וגם בקבוצת הפייסבוק ״ניתוח קיסרי צרפתי- מידע וייעוץ״ אפשר למצוא המון מידע.

ומבחינת הההבדלים החיצוניים יותר: אין שימוש בקטטר, אין סיכות, אין תחבושת- רק דבק רפואי שמחזיק את העור.

3 שעות אחרי ניתוח קיסרי צרפתי קמים לשירותים, 48 שעות אחריו משתחררים הביתה. ויש המון המון סיפורים של נשים שקוראות לו ״קסם״. 

אז לפני הניתוח הייתה לי פגישה עם סיון נבות, פיזיותרפיסטית מדהימה שהביאה את השיטה לארץ. היא הסבירה לי שלב-שלב מה הולך לקרות בניתוח, עם תמונות. כולל כל השלבים, כולל מי האנשים שיהיו בחדר. זה היה  הקונטרה הכי חזק לתחושת חוסר האונים שהרגשתי כשגלגלו אותי לחדר ניתוח בפעם הראשונה.  היא גם הסבירה לי איך להשתמש במנשפית גיארם, שבעזרתה אני אדחוף את התינוק שלי החוצה. כן, לידה בניתוח, אבל לידה, מהבטן, שאני לוקחת בה חלק. 

כשהגיע היום, נסענו לצפון ברוגע. ידעתי שיהיה בסדר. כן, בשביל מי שעברה לידה כל כך טראומטית, הוודאות הזו הייתה מבריאה ומנחמת. הצוות בבית החולים האנגלי בנצרת היה מקסים, אכפתי וחם.

סיון ליוותה אותי בכל רגע, גם לשירותים לפני, והסבירה לי ממש כל צעד על מה שהולך לקרות לי. מתי האלכוהול ירגיש לי קר על הגב, ומתי ידקרו, ואיך יכול להיות שירד לי לחץ הדם, ואיך יתנו לי אדרנלין וזה יעבור. הכל היה ידוע, הכל היה צפוי, הכל היה מרפא. 

ואחרי ההרדמה נכנס שאול שלי. זה היה אחד הרגעים המרגשים בשבילי. בכיתי כי שמחתי כל כך שהוא איתי, מאחוריי, שנחלוק את הרגעים הראשונים של הבן שלנו יחד. 

בתחילת הניתוח היה הוילון המסורתי מתוח מעל בית החזה שלי. אבל כשהגיע זמנו של רפאל לצאת, הסירו את הוילון, שאול הרים את הראש שלי, ונשפתי- ודחפתי- את רפאל שלי החוצה. לא משכו לי אותו מהבטן, לא הוציאו את הרחם החוצה.

בניתוח הקיסרי הצרפתי ילדתי אותו דרך הבטן שלי, בדרך הכי נפלאה שיכולתי לתאר לעצמי. 

עברתי לחדר התאוששות. שם הבנתי שזהו. אני אחרי. ונדהמתי איך שניתוח פתיחת בטן יכול לסגור פצעים כל כך עמוקים.

שלוש שעות אחרי באמת קמתי לשירותים. זה לא שלא היו כאבים. היו. זה עדיין ניתוח בטן. אבל זכרתי היטב את האלטרנטיבה, ואני זוכרת שאמרתי לשאול שאי אפשר להשוות. שאני לוקחת את זה בשתי ידיים, בהשוואה למה שהיה בפעם הקודמת. 

ביום-יומיים הראשונים זה כאב. הייתי צריכה משככי כאבים, אבל הצלחתי לעמוד וללכת. ביום הרביעי ירדתי לכדור אחד ביום.

מהיום החמישי אחרי הניתוח לא לקחתי משכך כאבים, אפילו לא כדור אחד. 

בברית כבר יכולתי לרקוד עם הבת שלי. כל מי שראה אותי אז והיום אמר שאי אפשר להשוות. שאני נראית כמו בנאדם אחר לגמרי. ואולי אני באמת אחרת לגמרי. כי הניתוח הזה הוא הרבה מעבר לקסם. 

את הסיפור הזה אני מספרת כדי שתדעו שיש האפשרות ללדת כך, בטכניקה של ניתוח קיסרי שמשאיר נשים מתפקדות ושמחות. ניתוח שימנע את הטראומה שמתלווה הרבה פעמים לקיסרי. 

וגם כדי שהניתוח הזה ייכנס לכל בית חולים, ויוצע לכל יולדת. נכון שהוא אינו מתאים במצבים של לידה בהולה, כשיש סכנה לחיי העובר. אבל איך זה שהניתוח הזה לא מוצע כסטנדרט לכל קיסרי אלקטיבי?  ולכל קיסרי חירום אחר שבו הוא יכול להתאפשר?

איך זה שנותנים לנשים לסבול אחרי קיסרי רגיל, סתם, פשוט סתם? 

נכון שהטכניקה קשה יותר למנתח, וצריך להיות יותר מיומנים בביצוע שלה. נכון. אבל המטרה בכל התערבות רפואית היא המטופל. לא נוחות המנתח. 

המנתחים הולכים הביתה אחרי הניתוח. אבל האישה היא זו שתישאר לסבול את הכאבים אחריו. בקיסרי רגיל נשים מתארות סבל מתמשך, לכן היו כל כך הרבה שכל כך הצטערו לשמוע שעברתי קיסרי. לכולם אמרתי שלא, הקיסרי הזה היה היום ללילה של הלידה הקודמת. עברתי קיסרי, אבל ההחלמה הייתה כמו בלידה רגילה קלה וטובה. יש כאבים, יש פגיעה בתפקוד, אבל הם עוברים מהר.  הניתוח הקיסרי הצרפתי פוגע כמה שפחות, ומכבד כמה שיותר, את גוף האישה. 

זה צריך להיות הסטנדרט. קודם כל אל תזיק, זה הכלל הראשון ברפואה. הקיסרי הרגיל מזיק- במקום בו הקיסרי הצרפתי שומר. 

הלוואי שהצלחתי לעשות משהו קטן כדי לעזור לסיון נבות ולד״ר הנדלר להפיץ את הבשורה הזו, ולשנות לטובה חיים של כל כך הרבה נשים. 

עכשיו תורך לעשות את אותו הדבר.

אם יש לך עוד שאלות- אפשר לכתוב לי בווטסאפ או ליצור קשר כאן.

פנינה דרויאן ליצור קשר

רוצה לקבל את המדריך המהיר לכתיבת פורמולה לכל מטופל?

צריך רק למלא את הפרטים שלך כאן, והוא יגיע אלייך למייל. יחד עם עוד דברים טובים שיכניסו אותך למועדון של אלה שבאמת יודעים צמחים. 

You have Successfully Subscribed!