סבתא.

התחלתי לכתוב לך את ההספד הזה ביום חמישי. כתבתי יומן לעצמי, אבל הרגשתי שאת רוצה לעזוב. הרגשתי שאת, אישה מדהימה ומיוחדת כל כך, רוצה להגיד "עייפתי". חשבתי שאולי כבר קשה לך בעולם הזה. כבר 101 שנים שהתהלכת בו, מאז 1908. 1908. זה נראה לא אמיתי. זכית לאריכות ימים מדהימה, וזכינו כולנו שתהיה לנו אותך, שנים רבות. אחת המצוות היחידות שהתורה הזכירה את שכרן היא מצוות כיבוד הורים. "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך". אז אני יודעת ממי אמא למדה את המסירות האין סופית שלה אלייך.

בימים האחרונים ניסית אולי להגיד שהחיים שלך עכשיו עצובים לך. כבר לא יכולת להיות, ולעשות, ולפעול בעולם. המוח שלך בגד בך. לאט לאט, הוא פירק ושחרר מקרבו זכרונות על החיים שהיו, על החיים שעכשיו. לקח ממך את כל האפשרויות והיכולות שהיו לך ושהצטיינת בהן כל השנים.

את היכולת לקום ולנסוע לארץ, לעזוב משפחה שלמה, חיים שלמים שבנית בפולין, ולהגיע לכאן. להכיר את סבא עוד בפולין, ואחרי חלופת מכתבים יפהפיים- להצליח להתחתן ולבנות כאן בית. לעבוד קשה, לנסות להרוויח עוד גרוש או שניים בתקופת הצנע, לעשות הכל בשביל הילדים, לתת להם את כל מה שאפשר. וכל הזמן הזה, ללמוד, לקרוא, להשכיל ולהבין, למלא את הבית בספרים ולהרחיב את המבט והידע על העולם.

את היית אישה חזקה, עם כוחות עצומים לעשות בעולם, להתמודד עם כל הקשיים, ולהחזיק בקרבך את הצער על האובדן הנורא של המשפחה שהשארת מאחורייך שם בפולין, בלי לתת לעצמך להתפרק. רק פעם בשנה, בתשעה באב, לחזור אל המכתבים של אחיותייך האהובות, ולהרשות לעצמך להתאבל על האסון הנורא, ועל אבא ואמא שלך.

איך הייתי רוצה לזכור היום את כל הסיפורים ששפעו ממך, אחרי שסיפרת אותם פעם אחר פעם, עד שהיה קשה לשמוע. על המורים בבית הספר, על השלג, על אמא שלך והחיילים, על עיר הגבול, על החצר הגדולה ליד הבית, על החנות.

לפני שהעולם התחיל להימחק לך מהזיכרון, היינו חברות טובות. היינו מטיילות ברמת גן, בשכונה שלנו. אני הייתי מלמדת אותך כללי בטיחות בכביש, ואת היית צוחקת. את היית מלמדת אותי להגיד שלום חביב לכל מי שרואים ברחוב, ואני הייתי מתביישת.

פעם אחת דיברת איתי על המוות. כשהמוח שלך עוד הבריק מידי פעם בצלילות מפתיעה שנעלמה אחרי כמה דקות. הייתי עדיין צעירונת, בתחילת תיכון. ואת אמרת: "את שואלת אם אני מפחדת מזה? לא. אני לא מפחדת". את לא ידעת כל כך להסביר. אני לא ידעתי מה לומר ושתקתי. רק הסתכלתי עלייך, והאזנתי לך בשקט. נערה בתחילת חייה, וסבתה בשלהי חייה. אני לא זוכרת את כל מה שאמרת בשיחה. אבל הבנתי שאת כן פחדת לאבד את עצמך. את הרגשת את זה. ידעת את התהליך שאת הולכת להיכנס אליו. תהליך של שכחה איטית וארוכה של הכל. תהליך של המוח שבוגד בנפש אותה הוא מחזיק, ולא מאפשר לה להתבטא עוד. רק משאיר את הלב פועם. את הכליות מסננות. את הכבד הכל-יכול. אבל מונע גישה מהנפש.

התהליך היה מאוד איטי. אבל לפני כמה חודשים איבדת את התיאבון. לא רצית לאכול יותר. כבר אז חששתי שאת מתכננת לעזוב. התיאבון מבטא מאוד עד כמה האדם רוצה לחיות כאן.

ואז רצו לשים לך זונדה. או PEG. אבל הצלחנו להסתדר בלי להביא אותך לשם. בלי להכריח את הגוף שלך להתקיים בדרכים כה עצובות.

אבל בשבוע שעבר התקשית לנשום. ואושפזת אז בבית החולים. בשבת, אחרי שנים של מיעוט בדיבור, נפרץ הסכר. למרות שהיה לך קשה כל כך לדבר בגלל הכבדות בנשימתך, התחלת לדבר ולדבר, כל הזמן, ביידיש. היה לנו קשה להבין אותך, ולי במיוחד, כי לדאבוני לא למדתי את השפה היהודית. אבל מידי פעם נצנצו משפטים שהבנו, מילים שהצלחנו לתרגם. ומתוך הפנינים שהצלחנו לאסוף, ידענו כולנו שאת שוב צלולה. לכמה שעות. ושאת אומרת לנו את כל מה שהיה לך עוד לומר לנו בעולם הזה.

לקחת את ידה של אמא ביד ימינך, את ידי ביד שמאלך, וליטפת אותן. דיברת והסתכלת לתוך עינינו. ידעת בדיוק מה את אומרת לנו. קירבת את ידייך, כך שידינו, של אמא ושלי, התחברו, והנעת את ידייך כלוחצת את ידינו לשלום.

אני מצטערת סבתא שלא הבנתי את רוב המילים שאמרת. את צוואתך הרוחנית אלינו. אבל הנשמה אינה דוברת יידיש או עברית. לנשמה שפה מיוחדת, מעבר למילים ולחיתוך דיבור, המשותפת לכל הנשמות כולן. ואני יודעת, וגם את, שאת כל מה שאמרת שמעו הנשמות שלנו, והמתנה שנתת לנו תישאר תמיד בנפש שלנו, בהוויתנו.

סבתא שלי. אני מתגעגעת אלייך כבר מזמן. היית כאן בינינו, אבל הנשמה שלך הייתה כלואה בתוך המוח המתפורר. והבוקר, ליבך פעם את פעימתו האחרונה, והשתחררת מכבלי הגוף החומרי בעולם הזה, ועברת לעולם הבא, שכולו טוב. הנשמה שלך חופשיה עכשיו, חזרת אל יוצרך ואל כל הנשמות ששבו אליו, אליהן התגעגעת.

אני יודעת שאת היית רוצה לומר תודה לנכדה החמישית שלך, להילדה היקרה, שטיפלה בך כבר 8 שנים, עד הנשימה האחרונה.

אני נושאת תפילה לבורא עולם, שנצליח כולנו, כל צאצאייך, ללכת בדרכך. שניצור בליבותינו לעד את רוחך האצילה, שתמשיך לחיות דרכנו, ונגרום לך ולסבא להיות גאים בנו, בכל צעד שנעשה.

אני אוהבת אותך, סבתא.

תהי נשמתך צרורה בצרור החיים לעד.