לפעמים כל כך מתחשק להקפיא רגעים. לצלם, לכתוב, לכרות ברית, לחקוק על לוח הלב.
אנחנו חיים בעולם חומרי, זמני, מתקדם בכיוון אחד, לא עוצר לרגע. ואנחנו חיים בגוף, זמני, מתקדם בכיוון אחד.
ורגעים חולפים. עוברים. משאירים רושם חזק בימים הראשונים. או השבועות. אבל עם החודשים והשנים, רובם מאבדים את ההגדרה שלהם. מאבדים את התמונות והמילים והקולות. נמסים פנימה, ומשאירים זיכרון חלקי. או שכחה.
אבל משהו בפנים זוכר. זוכר אחרת. בשפה שלו, שמעבר למילים. והוא מדבר בשפה שלו. מעלה בנו רגשות ותמציות של חוויות כשאנחנו חווים משהו דומה. ריח, מראה, מקום, שיר ברדיו. אותו משהו על חומרי, על זמני, מתקדם בכל כיוון שנבחר בו, לא מוגבל בזמן או מקום.
ובעולם של הנשמות לא צריך יותר. שם לא צריך לבוש חומרי לשמחה, לעצב, לאהבה, להודיה, לסליחה, לחברות. העיניים אומרות הכל.
אבל זה לא העולם שאנחנו חיים בו. בעולם הזה הכל עטוף.
לפעמים כל כך חשוב להתיישב ולכתוב את הרגעים האלה, שרוצים לזכור אותם בדיוק איך שהיו. להקפיא אותם במילים או בתמונה או בשיר. מילים, תמונות ושירים שיתיישנו כמו יין טוב ויקבלו משמעויות אחרות עם הזמן. וגם יחזיקו עבורנו את הזיכרון.
כשאנחנו בתוכו, הזמן נראה כמו רצף. בלי התחלה, בלי סוף. ובלי לשים לב אפשר לאבד את הדרך, לשקוע, להיתקע.
זכרונות מונצחים הם אבני דרך. כדי שלא נשכח מאין באנו ואיך, לאן אפשר לחזור, ולאן רצינו להגיע, ועוד מספיק לנו הזמן.
אבני דרך כותבות את סיפור חיינו, נותנות לזמן לנסות לפתור את חידת השביל.