נר רביעי של חנוכה

לפני כמה חודשים, שהשיפוצים התחילו להסתיים להם, התחלתי לחשוב מתי לעשות את החנוכה. בהתחלה חשבתי על סוכות, אבל העולם לחש לי בדרכו שצריך לחכות עד חנוכה. כמה פשוט. כמו כל כך הרבה החלטות נכונות אחרות, אם רק מקשיבים למה שיש להוויה לומר, בדרכה המיוחדת, הכל נופל למקום הנכון.

אז הנה כולנו נפגשים לנו לחנוכה המחודשת של הבית הנפלא הזה, בימי החנוכה המחודשת של בית המקדש.

מה הסיפור של חנוכה?

הרמב"ם כתב:

"בבית שני כשמלכו יון, גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות. וצר להם לישראל מאד מפניהם, ולחצום לחץ גדול, עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם. וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים, והרגום והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני.

וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום- בחמשה ועשרים בחדש כסלו היה, ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור."

אז יש לנו שני ניסים.

האחד: הניצחון במרד על היוונים- מעטים מול רבים, חלשים מול גיבורים. והשני: נס פך השמן הקטן שהספיקו להדליק ממנו את המנורה במקדש שמונה ימים. הנס הראשון, הניצחון במלחמה, קרה בדרך הטבע, ונמשך לכל אורך המלחמה. קצת כמו במלחמת ששת הימים. המעטים והחלשים הצליחו לגבור על הרבים והחזקים.

נס פך השמן הוא נס שמימי, שחרג מגבולות הטבע. כמות שמן שאמורה להספיק ל-X זמן ומספיקה בסוף לפי שמונה זמן, זה לא דבר שקורה באופן טבעי. אבל תראו מה מיוחד בנס הזה. הוא לא התחיל בשמיים. הוא התחיל מהאדם. חיפשו הישראלים וחיפשו, ומצאו שמן טהור. מעט מאוד שמן טהור. הם היו יכולים לומר- אה, זה בקושי יספיק ליום אחד. זה בחיים לא יחזיק אותנו עד שנוכל לייצר שמן חדש. בואו נוותר על היום הזה.

אבל הם לא.

הם אמרו- הנה, מצאנו מעט שמן, מצאנו מעט תקווה. אז אפילו אם זה יחזיק לנו ליום הזה בלבד- היום הזה שווה. היום הזה חשוב. היום נדליק את המנורה, ונשמח. ומה יהיה מחר- לא יודעים. אף אחד לא יודע. אבל יש לנו הזדמנות לעשות טוב. אז בואו נתרכז ברגע הזה, וממנו נפיק את הכי טוב ממה שאפשר.

והם הדליקו. ושמחו. ועוד נשאר קצת שמן בכד. ואז הם באו מחר, ופתאום, באורח פלא, השמן הספיק למלא את המנורה. וגם למחרת, וגם למחרת. שבעה ימים כאלה. שבעה ימים שהשמן הדליק בהם את המנורה, לגמרי בדרך נס. אז בעצם, למה אנחנו מדליקים 8 נרות חנוכה? הרי היו רק שבעה ימים של נס (וגם במנורה במקדש היו 7 קנים)?

כי היום הראשון הזה, שקרה בדרך הטבע, הוא נס גדול.

ובו בעצם תלוי כל הנס של שבעת הימים שאחר כך. העובדה שהישראלים בחרו להדליק למרות שמי יודע מה ילד יום, האמונה וההשתדלות מהצד שלהם- היא זאת שהביאה בסופו של דבר לנס השמיימי. המנורה לא התחילה פשוט לדלוק מאליה. הישראלים הדליקו אותה עם מה שהיה להם ביום הראשון. וריבונו של עולם כבר דאג לשבעת הימים שאחר כך. בדיוק כמו הנס של קריעת ים סוף. הים נבקע רק כשנחשון קפץ למים. ובדיוק כמו המאמר המפורסם "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם". אם אנחנו נפתח ממש קצת, אם נקווה ונאמין אפילו קצת, ונעשה את הצעד הקטן שלנו, ייפתח לנו אור גדול.

והנה- הזכרתי את המילה מחט. לפעמים, קשה לנו, לנפש או לגוף שלנו, לפתוח בעצמנו את הפתח הזה. לפעמים אנחנו צריכים דחיפה קטנה- מחבר טוב, מספר טוב, משיר טוב, או ממטפל טוב. משהו שיעזור לנו להחזיר בתוכנו את האמונה שהיום הזה יכול להיות יותר טוב. שאנחנו יכולים להרגיש יותר טוב. שהחיים יכולים להיות יפים יותר.

זאת בעצם הסיבה שאני כאן.

אם שואלים אותי איך המחטים עובדות- למרות שאין בהן שום חומר- אז אני עונה: מעבר להשפעה הפיזית של הדיקור, של אלחוש, והזרמת דם, ושחרור חומרים נוגדי כאב, המחטים יודעות לפתוח לגוף, וגם לנפש, פתח קטן קטן. כחודה של מחט זעירה… והגוף והנפש כבר יודעים לקחת את הפתח הזה ולהגדיל אותו. המחט הזאת עוזרת לגוף ולנשמה למצוא תקווה קטנה שרעל ייאוש לא נגע בה, שנראה שהיא יכולה להספיק רק ליום אחד, אבל בסוף היא מספיקה לשמונה ימים. ואחר כך, כבר נוצר שמן לבד, והאור ממשיך והולך.

וצמחי המרפא האהובים עליי מאוד, מלקטים מהטבע מתנות מבורא העולם, שמחזקות את התקווה הזאת, ומסלקות את הייאוש. מתנות שעוזרות לגוף ללמוד מחדש, להוציא ולהיפטר ממה שכבר לא צריך, ולבנות את מה שעוד יכול להיות.

אז התפילה שלי היא-

שיקרו בבית הזה ולעם הזה הרבה ניסים. ניסים כאלה שיתחילו בפנים וימשכו החוצה. שבתוכו ומתוכו יתמלאו הרבה לבבות בתקווה, בבריאות ובשמחה.

ולפני שהנאום הזה מסתיים, אני רוצה לומר תודה. תודה לבורא העולם שמתווה את הדרך, שעשה ניסים לאבותינו, וגם לנו בזמן הזה. תודה להורים שלי, אהובי ליבי שאין עוד בשבילי אנשים נפלאים כמותם, שתמיד שם איתי ומאחוריי, תומכים ומאמינים, ועוזרים ואוהבים בכל צעד בדרך הזאת. תודה לכל המשפחה שלי, ותודה לכולכם, אהוביי, שאתם כאן, לחוות איתי את הרגע הזה, ממלאים אותי בשמחה ובאהבה.

ואחרונים חביבים- תודה לסבא צבי וסבתא שחורה האהובים שלי, מנוחתם עדן, על הזכות להיות נכדה של גיבורים אמיתיים וטהורים. ועל הארמון הזה שתמיד היה לי בית, שכולו מלא בטוב, באמונה, באהבה, ובהדרכה שלהם. מקום שרק מחכה להמשיך להשקות מאוצרותיו כל כך הרבה אחרים.