ניתוח.

מהסוג שמוכרחים לעשות.

בית חולים.

הפחד מרחף פה עם הרוח שנושבת מכל דלת שנפתחת ונסגרת, אותה רוח שמכה בחלוקי הכותנה של אנשי הצוות המתרוצצים.

וזה מרגיש שעם כל אוושת רוח כזאת, הפחד מפשיט עוד ועוד רבדים מהקיום. פתאום כל כך הרבה דברים מאבדים את החשיבות שלהם. כל כך בקלות מוותרות המחשבות על מאוויים שלא נחוצים לקיום היומיומי.

זה התחיל מהרשימה. לקחנו די מעט, שום מזוודה שלוקחים לפני שטסים לחופשה באותו אורך. ולמרות זאת, ככל שהזמן עבר זה הרגיש כאילו אנחנו נושאים יותר מדי. הזמן עם הפחד הלך וייתר עוד ועוד דברים. הגדיר מחדש נחיצות של כל פריט.

הרוב נשאר שם בשקית כמו שהגיע.

זה המשיך בהכנות. גם לפני ניתוח, אנחנו נותרים כביום הוולדנו, פלוס חלוק בית חולים. לא טבעות, לא משקפיים, לא שעונים. לא קרם, לא איפור, לא טיפוח. רק גוף נקי.

וזה המשיך כשנותרנו מול דלת נפתחת ונסגרת, נפתחת ונסגרת, עם דמיונות של מה קורה בפנים, ועם מחשבות מן המעט המובחר שהפחד הותיר.

ואחרי הניתוח, ואחרי התעוררות, התחלנו לחיות את אותו מעט מובחר שהותיר. את הקיום הבסיסי. וזהו. זה הכל. כל מה שבאמת צריך.

אבל כמה עוצמה המעט הזה קיבל.

למדנו אותו מחדש.

חזרנו לנשום לבד, כבר בלי חמצן. על האצבע של שתינו הגוף הראה שהוא יכול.

השתיה לבד, בלי צינורות ובלי מחטים. לאט לאט.

תפקודים בסיסיים של הגוף שהראו שהוא לוקח את המושכות לידיים שלו, למרות שהוא עייף.

צמא. תיאבון.

האחות שקראה פתאום "אוכל!" וכל הכירורגית התמלאה ברוח קלילה, שאמרה "לא משנה מה היה קודם ומה יהיה אחר כך, עכשיו נאכל ונחיה ברגע הזה". 

אבל לפני הכל, התקווה לטוב, שקל לה לחמוק בימים אחרים, כשמשהו קטן לא מצליח, ומישהו פתאום לא מחייך, וסימני שאלה מרחפים להם במחוזות שונים בחיים, פתאום הופכת סלע קיום בלתי מעורער, כי בלעדיה אין. וצובעת את כל המבט על המציאות בצבעים שלה.

ומיד אחריה, לפני כל השאר, האהבה. החום, המגע, היד בתוך יד. המבט. כשאין כוח לדבר, ובעצם כשלא צריך.

התקווה והאהבה היו שם איתנו, סביבנו, בינינו, לפני הכל. ועל המצע שלהם קיבלו כל השאר משמעות.

ושינה. מנוחה. ושקט.

בלילה דיברו כמעט רק העיניים. והביעו בדרכן החודרת והשקטה את קשר הדם המופלא מכולם שחזק מכל מילה.

ובפעם השנייה בחיי, הרגשתי את הפער בין הגוף לנפש בצורה כל כך חזקה. הפרדוקס בין חוסר הנוחות והתשישות שהרגיש הגוף בניסיון להתכרבל על כיסא פלסטיק, לבין השלמות שהרגישה הנשמה.

ועם אור ראשון, בבוקר בבוקר, היא הרימה את הגוף, מלאה ברצון ותקווה ואהבה. והמגבלות הונחו בצד, להיפתר בעצמן, כי יש תכלית, ואליה אנחנו מכוונים.

ואני נותרתי משתאה מעוצמת הרוח האנושית שאפילו לא מודעת לעצמה.

וכל אותם ימים, כל הזמן, התנגנו להם בראש שירים מהדיסק החדש של יונתן.

קטונתי, הגעגוע,

ואני בחסדך בטחתי, יגל לבי בישועתך.

אשירה לה' כי גמל עליי.