המטריה של סבתא שלי.

שם מתחילות המחשבות, בצירוף מילים שיהפוך כמעט בלתי אפשרי בדורות הבאים.

כי המטריה של סבתא שלי קיימת בעולם כבר כמה עשרות שנים. אורך חיים מופלג בין חברותיה המטריות הצעירות. הן חולות בהתהפכות או התפרקות ומסיימות את מסכת חייהן הקצרה בצידי המדרכות בימי סערה. מי יודע אם הנכדה שלי תוכל לומר שיש לה מטריה למזכרת ממני. אולי זו תהיה המטריה של סבתא רבא-רבא שלה.

מכל מקום, המטריה הזו הצליחה בינתיים לשמור על נעוריה. מלבד הדוגמא שעל הבד שלה שמסגירה את גילה, היא במצב נפלא. לא דהתה ולא נס ליחה.

שנים חשבתי לעצמי מה סוד הקסם שלה. איך היא מצליחה להחזיק מעמד. אחד הסודות חייב להיות איכות הייצור שלה, כמובן.

אבל בתחילת החורף הבנתי שהיא מסתירה סוד נוסף. בעצם, זה סוד שהסתרתי אני. והנה אני חושפת אותו כאן:

מטריות שנשארות בארון- נשארות בחיים.

אם אף יד אינה שולפת אותן, להגן בחירוף נפש על יובשו של החוסה בצילן- הן לא יאלצו להסתכן בפיקוח נפש וימשיכו לשכון בארון בשאננות.

המטריה של סבתא שלי, בשנים מאז שסבתא שלי הלכה לעולמה, נשארה בגדר מזכרת בארון. אהבתי לדעת שהיא יכולה להתייצב למשימה, אבל העדפתי לגייס מטריות אחרות, רכות יותר בשנים, שיקל עליי להיפרד מהן לו יכנעו לרוחות המשתוללות.

עד השנה.

הייתי רוצה לומר שנעצבתי אל ליבי בראותי את המטריה הותיקה בארון, הושטתי אליה את ידי, והחלטתי להשיב לה את תהילתה כמטריה שנלחמת בעוז במטחי הגשמים.

אך לא כך היה. האמת לאמיתה היא שהמטריה למודת הניסיון נשארה לבד בארון. הוצאתי אותה ממנו כשלא הייתה לי ברירה. הגשם הכה בעוז, והייתי זקוקה למגנה נאמנה שתעזור לי לצלוח אותו ולהגיע למחוז חפצי במצב צבירה יבש.

המטריה של סבתא שלי הצטחצחה, זקפה ראשה, והתגאתה לחזור לתפקידה משכבר: להיות מטריה נאמנה. היא כבר לא רק יפה ושותקת, יושבת בארון בחוסר מעש ומפנה מקום לעוד זמן.

רק אחרי שהנסיבות הכריעו לטובתה, הבנתי את טעותי. כשהיא ישבה בארון היא הייתה חפץ נוסטלגי, שכל מטרתו היא לחכות לרגע שבו ינוחו עליה עיניי, ואחייך חיוך מהול בצביטה בלב.

אך זה לא תפקידה. היא לא נוצרה כדי להיות חפץ נוסטלגי. היא באה לעולם כדי להיות מטריה. והיא אוהבת לצאת החוצה ולנסות את כוחה מול הרוחות והגשמים. דווקא השנה, כשהיא חידשה ימיה כקדם, ערכה הנוסטלגי עלה, והיא משמחת אותי הרבה יותר.

ואם יבואו ימיה אל קיצם, לפחות תדע שהיו לה חיים מלאים ויפים. למעט תקופות קצרות, היא יצאה לעולם ומילאה את תפקידה במסירות, גרמה לבוטחים בה לקורת רוח, וזה מה שיגרום להם יותר מכל לזכור אותה לטובה.

כמו משל החורף מהשנה שעברה, גם הסיפור על המטריה של סבתא שלי הוא משל.

אולי מצאת בו דברים אחרים- ואני אשמח לשמוע אודותיהם (יש לך מקום להשמיע את דעתך כאן למטה).

אני חשבתי שזה משל על הפחד לקחת סיכונים. לפעמים אנחנו משאירים את עצמנו בבית, חוששים לצאת לעולם מפחד שהרוחות והגשמים יכריעו אותנו. אבל לא הגענו לעולם כדי להישמר בלבד.

מעבר לצורך לשמור על עצמנו, קיים התפקיד הבסיסי שלנו, והוא תמיד כולל יציאה מהאזורים שנוח לנו בהם.

לפעמים צריך להתמתח, לנשום עמוק, ולצאת לעוד הרפתקה חדשה. כדי שלא נביט אחורה בצער על זמן שבוזבז, אלא בגאווה על האומץ לנסות. גם אם לא כל ניסיון צלח.

לפעמים היציאה מהמקום הנוח לא תגיע כמעשה הירואי. לפעמים זה פשוט יהיה מחוסר ברירה. אבל בכל מקרה היא תגרום לך אושר.

אם נולדת להיות מטריה, יש אנשים שצריכים אותך עכשיו.

מה נולדת להיות? מי צריך אותך עכשיו?

קדימה, הנה הזמן לצאת לעולם.