בנר חמישי של חנוכה, כשהייתי אי שם בבייג'ינג, התרחש באוניברסיטת ת"א טקס חלוקת התעודות של קמפוס ברושים. במעמד הזה, שכמובן נפקדתי ממנו, העניקו להוריי בשמי את תעודת המטפלת ברפואה סינית, בהצטיינות יתרה.
כמובן שלא יכולתי להירדם באותו לילה, כשידעתי שבשעות אלה ממש מתרחש לו הטקס הזה, בארצי האהובה. אז ישבתי וכתבתי את מה שהייתי רוצה לומר, לו הייתי יכולה, שם על הבמה:
לפני כל דבר אחר שעולה לי לראש, לפני שאני מוצאת מילים משלי לתאר את ההרגשה עכשיו, עולות בי מילים עתיקות, שיכולות לבטא בשבילי את מה שמתחולל שם בלב, יותר מכל:
ברוך אתה אדוני, אלוהינו מלך העולם, שהחיינו, וקיימנו, והגיענו לזמן הזה.
ברכה קצרה, מדויקת, מופלאה, ששמורה לזמנים מיוחדים מאוד. כשהאדם מוצא את עצמו ברגע משמעותי שמפיח בו אושר, באה הברכה לבטא את רחשי ליבו. ברכה שאומרת תודה, תודה לך בורא עולם, על שנתת בי חיים, נתת לי קיום, והבאת אותי אל הרגע החשוב הזה.
כשמתבוננים במילים העתיקות האלה, מגלים משהו מיוחד. כתוב שם "והגיענו לזמן הזה". הגיענו. מה זה הגיענו? הגיע אותנו. לשונית, אין בביטוי הזה הגיון. בניין הפעיל מבטא את הפעילות שלנו בעולם, דברים שאנחנו עושים בעצמנו. אבל כאן כתוב שהוא הגיע אותנו. הוא גרם לנו להגיע. זה פרדוקס.
ויש עוד משהו מוזר במשפט הזה. תחילת המשפט כתובה בגוף שני, נוכח: ברוך אתה. אך סופו של המשפט כתוב בגוף שלישי, נסתר. הוא, הנסתר, החייה אותנו, הוא קיים אותנו, והוא הגיע אותנו לזמן הזה.
אבל כשמחברים את שני הפרדוקסים האלה יחד, מגיעים, בעיניי, לפתרון. בחיים, אנו מגיעים למקומות ולהישגים, ומרגישים בניין הפעיל. אנחנו הפעלנו, אנחנו הגענו, אנחנו השגנו. נראה שכוחנו ועוצם ידנו עשו לנו את החיל הזה. אבל בעצם, מאחורי הפרגוד של המציאות הניתנת להשגה בחושים, ישנו דאו. ישנה דרך, ישנה כוונה, ישנה משמעות. ישנו נסתר שלא ניתן לקרוא לו בשם, שמוליך אותנו בשבילי החיים. שמגיע אותנו. ואנחנו, מנקודת מבטנו האנושית המוגבלת, לא חשים את היד הנסתרת שמכוונת אותנו בדרך.
וטוב שכך. כי אם ההכוונה הייתה גלויה, לא היינו מרגישים שאנו משיגים, עושים, ופועלים, ומשפיעים על דרכנו בעצמנו. כך, שהדרך נסתרת, והסימנים לא ניתנים לתפיסה, אנחנו יכולים לקצור בשמחה ובגאווה את פירות עמלנו.
אך אז, באותה עת של קציר משמח, באות המילים העתיקות, מאזנות בדיוק את אותה גאווה, ומזכירות לנו מהי ענווה. אותן המילים שאומרות, לרגע קט, ברוך אתה. אותן מילים שמזהות שהנסתר- נוכח. אומנם אי אפשר לראות אותו, אך הוא קיים. ומיד, בהמשך המשפט, חוזר הנוכח להיות נסתר. ואולי בעצם אנו מברכים את הנוכח על כך שהוא נסתר. על כך שהוא מאפשר לנו להגיע בעצמנו, למרות שהוא בעצם מגיע אותנו.
אני לא זוכרת הרבה רגעים שהתאימו לברכה הזאת, כמו הרגע הזה. הרגע הזה של הקציר, שמגיע אחרי ארבע שנים של עמל וכוח רצון. שנים של השקעה, העמקה, הרחבה ושקידה. עלול להיראות כאילו הן בלבד עשו לי את החיל הזה. והתעודה עלולה לחסום את התהליך, ולתת אשליה של "זהו, השגתי בעמל רב, הגעתי למטרה". אך באה הברכה הנפלא ומזכירה "הגיענו לזמן הזה". הנסתר הזה, הוא הגיע אותי. הוא כיוון אותי להגיע בעצמי אל הדרך. והדרך היא חיינו, השביל ממשיך להתפתל…
וביום הזה, אי אפשר בלי להוקיר תודה למורים, המדריכים- המוליכים בדרך. האנשים שהלכו בה קודם, וידעו לחלוק עצה, לתת השראה, ולספק מצפן שיעזור להפליג בים הגדול ורחב-הידיים של הרפואה הסינית בבטחה…
יחד עם השמחה, המערבת רגשות ענווה וגאווה, מהול הצער. הצער על כך שאני נפקדת מאותו טקס מרגש. מאותו רגע נפלא. אני בסין, הרחק הרחק מכאן. ומה מפיג את הצער? משמעות.
מה המשמעות של שהותי בסין? מה מביא אותי להיות פה? בדיוק אותו דבר שהביא אותי לקמפוס ברושים. בדיוק אותו דבר שהביא אותי להעמיק ולהשקיע את כל מה שאני יכולה בלימוד של האומנות המופלאה הזאת. בדיוק אותו דבר שמביא אותי לקבל את התעודה הזאת היום: הדרך שלי, שמתוכה נובעת אהבה גדולה לרפואה הסינית.
העובדה שאני לא נמצאת היום בטקס חלוקת התעודות, מוכיחה בשבילי שאני ממשיכה ללכת באותה דרך. שאני לא נותנת לתעודה לעצור את הלימוד. כי התעודה אינה סוף הדרך- היא לא יותר מתחנה. תחנה משמעותית, אבל תחנה. היא באה ונותנת אישור מקצועי: זאת הדרך שלי. אני מטפלת ברפואה סינית. ועכשיו, לוקחים נשימה עמוקה, מצטיידים בכוחות מחודשים, אוספים את כל הכלים בחזרה אל התרמיל, ומביטים קדימה, אל עבר האופק:
הדרך ממשיכה.
וכל שנותר עוד לומר הוא:
תודה,
תודה,
תודה.