מספרים עליי

״פנינה יקרה שלנו,

קשה לסכם פרק עשיר ורווי עשייה

ולמען האמת מי בכלל רוצה לעשות זאת?!

נכנסת לחיינו בשקט האופייני לך,

ולא ידענו כמה עמוק תחדרי להווייתנו.

שם, במעון בתל-השומר, אמרו לנו כמה טובה את, וכיצד את מיטיבה להתמודד עם מצבים מורכבים.

התבוננו בך, חייכנו, וקיווינו (עם מעט היסוס, יש להודות…) שתוכלי לסייע לנו.

הימים הצטרפו לשבועות, ואלה לחודשים ולשנים שבהן ליווית אותנו.

אט אט הפכת להיות חלק מאיתנו, מכולנו.

השלווה המוקרנת ממך, טוב לבך, חוכמתך, תבונתך וכנותך- היו לנו משענת.

היית לנו כבת משפחה- אדם קרוב, אמין, אוהב ודואג.

ידענו שכשאת נמצאת- הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר.

הרוך, הנכונות לעזור, היכולת להבין ללב האחר ולתת את המענה הנחוץ לו,

ומעל לכל- המסירות והאהבה שנבעו ממך- יכלו לכל מכשול

בין אם היה זה מבחן מדאיג או סתם מצב רוח רע חולף- בעולמה של רוני,

או תהפוכות מסתוריות, מדאיגות ומסעירות- בעולמו של גיל.

נתגעגע לצחוקך המתגלגל, לחיוך ולחיבוק החם,

שהכיל כל כך הרבה…

יחסרו לנו כל אותם רגעים קטנים של ״ביחד״, רגעים שבהם שוחחנו, לעיתים ברצינות, לעיתים בהומור

ובאמת- כמעט ביקשנו שהרגע הזה לא יגיע לעולם…

אך כדרכם של החיים, הזורמים ללא הרף ובלא לתת מנוח (ואולי טוב שכך),

תוך שהם סוחפים איתם את מיטב החוויות שלנו- מצאנו את עצמנו, על כורחנו, נסחפים אל עבר אותו מועד פרידה.

״פרידה״- כמה קשה לכתוב את המילה הזו. והרי הבטחנו שלא ניפרד…

יקירה, נקשרה נפשנו בנפשך, ומתוך אהבה ותפילה שתגשימי את חלומותיך אנו נפרדים ממך.

כך, עם חיוך מהול בעצב (לא נשקר)- אך גם עם הודיה גדולה להשגחה העליונה אשר השכילה לגרום לדרכינו להצטלב- אנו שולחים לך את ברכתנו, איחולנו ותקוותינו שתמצאי את יעודך ותחיי חיים שלמים מלאי אושר ואהבה.

היום, לפני השינה, תקף את רוני עצב גדול על הפרידה הקרבה ממך. הסברתי לה שאת כבר חלק בלתי נפרד מאיתנו, הווייתך כבר מושרשת ומובנית בתוך כל אחד ואחד מאיתנו, וכך, גם אם פיזית לא תהיי כאן- את בעצם איתנו.

מהמקום הזה קל יותר לומר ״שלום״.

אוהבים אותך מאד…״