כל מי שרגיש לסביבה שלו כבר התחיל להרגיש אותו מגיע. רוחות שמנשבות בין ערביים. קרירות בערב ובשעות הבוקר המוקדמות. שעות האור מתקצרות. קצת פחות שמש. ציפורים נודדות.
זה הסתיו.
הטבע עובר פאזה. השינוי כבר באוויר. רוחות הסתיו ששורקות בחלון מודיעות שהגיע הזמן לשינוי גם אצלנו, בפנים.
הסתיו, לפי הרפואה הסינית, הוא עונה של התכנסות, ויתור על המיותר, ומציאת הדברים החשובים באמת. החגים שלנו מגיעים תמיד בתקופה הזאת. הם משתלבים כל כך יפה עם הסתיו שעוטף את הטבע, ומזמינים אותנו לעבור את התהליך הזה יחד איתו.
לנקות את הלב
הסתיו, ובתוכו ראש השנה ויום כיפור, מאפשר לנו לנקות את הלב. לנקות את הלב מגעגועים לאנשים אהובים, להתקשר אליהם אחרי שלא דיברנו איתם מזמן, לבדוק אם נכון ואפשר לחזור לקשר.
לנקות את הלב מרגשות פחות חיוביים שנשארו בו כלפי אנשים אחרים. להוריד מאיתנו רגשות של אשמה, עלבון, כעס, אכזבה. לבקש סליחה, אבל גם לספר לאחרים שנפגענו. לאפשר להם לנקות את הלב שלהם. לאפשר לעצמנו לסלוח באמת.
זה זמן לקחת הפסקה, לצאת מהמרוץ, ולחשוב עם עצמנו על השנה שחלפה, על כל מה שעשינו בה, על כל מה שהתמדנו בו, כל מה שהשגנו, וגם כל מה שלא קרה, ועל כל מה שויתרנו עליו- גם מעצלות, אבל גם מבחירה. ואז עולים שני סוגים של רגשות. שמחה-גאווה, ומולן- חרטה.
שמחה וגאווה יכולות להוליד בפנים הודיה. אחד מהדברים הכי טובים לנשמה זה פשוט להודות על כל הטוב שיש לנו בחיים. ובמיוחד עכשיו בסתיו, בזמן חשבון הנפש, בריא במיוחד להיזכר ולהודות על הדברים החשובים באמת, אלה שלפעמים נוטים לשכוח ולראות כמובנים מאליהם.
אבל יכול לעלות גם רגש חזק של חרטה. של צער. על כל מה שלא עשינו, או על מה שעשינו לא נכון. על טעויות, על כשלונות. אבל לצער הזה יש תפקיד חשוב. דווקא בזכותו אפשר ללמוד מהעבר ולהפיק הרבה לקחים משמעותיים לעתיד. ההתמודדות עם הצער היא גם הזדמנות בשבילנו לעשות דבר שלפעמים מתקשים בו: לסלוח לעצמנו.
למלא את הלב
הסתיו הוא גם זמן לחשוב על השנה הבאה, אשר מתחילה לה עכשיו. זה זמן למלא את הלב בתקוות חדשות. ברצונות חדשים. בתוכניות חדשות לשנה הקרובה.
אחד המשפטים שנוטעים הכי הרבה תקוות, שמנשבים הכי הרבה רוח במפרשים, הוא "פתחו לי פתח כחודו של מחט- ואני אפתח לכם כפתחו של אולם". כך אומרת ההויה. תעשו משהו קטן מהצד שלכם- תפתחו פתח בגודל חוד של מחט- ואני כבר אדאג להרחיב את הפתח, לפתוח לכם את הדלת. הרבה יותר מדלת.
אבל לפעמים, כשמסתכלים בדיעבד על השנה החולפת, נדמה שהיו פתחים שפתחנו כחודו של מחט. ניסינו. עשינו. ובכל זאת, לא נפתחה דלת. לא נפתח כפתחו של אולם. למה?
אולי התשובה טמונה במילה שנבחרה לתאר את קוטר הפתח. לא נכתב חודה של שערה. או פתחו של חוט. נכתב פתח כחודו של מחט.
כדי שחוד של מחט יפתח פתיחה, צריכה להיות דקירה. דקירה קטנה, אבל כואבת. אז אולי הפתיחה הקטנה הזאת, ההשתדלות הקטנה הזאת שאנחנו צריכים לעשות מהכיוון שלנו, אמורה לכאוב קצת. אולי היא אמורה להוציא אותנו מהמקום הבטוח והמוכר.
ואולי זה מה שצריך ללמוד. להתגבר ולפתוח פתח באמת- לא להסתובב מסביב ולעשות את מה שקל, וצפוי, ולא כואב. כי אם אנחנו רוצים שמשהו סגור ייפתח- אנחנו צריכים ליצור פתח. אם לא נצא מהמקומות שנוחים לנו, אפילו מעט, לא נוכל להתקדם, בהגדרה. כי אנחנו נשארים באותו מקום.
כל מה שהוא במסגרת המקומות הנוחים לנו- יכול להיות נעים, נחמד, תורם, חשוב- הכל בסדר. אבל אם רוצים להתקדם למקום מסוים, לצאת, לפתוח פתח- צריך להיענות לאתגר, ולעשות גם את מה שקשה ופחות נוח. ואז הדברים יבואו. אז ההויה תפתח לנו פתח כפתחו של אולם.
מתי בדיוק נגמרת שנה, ומתי בדיוק מתחילה שנה חדשה?
אם מישהו היה שואל אותי מתי בדיוק נגמרת השנה הקודמת, ומתי בדיוק מתחילה השנה החדשה, הרי שהייתי אומרת ביום כיפור. ברגע מסוים בתחילתו של יום כיפור. לובשים לבן, צחורים, נקיים. ברגע המופלא הזה, בכל שנה, אני מרגישה שנסגר מעגל, ונפתח מעגל חדש.
הרגע הזה מגיע בתפילת כל נדרי, בתחילתו של יום הכיפורים.
כל נדרי היא תפילה מנקה. את כל הנדרים, וכל השבועות, וכל ההבטחות. כל מה שהבטחנו לאחרים- אבל גם לעצמנו. לפני יום כיפור ביקשנו סליחה מכל מי שפגענו בו, הבטחנו ולא קיימנו. השלמנו, ויישרנו את ההדורים. עכשיו אנחנו באים למחוק את כל ההבטחות האלה מתוכנו. באים לנקות את הכל- הציפיות שלא מומשו, האשמה והצער. ואז מגיעות המילים הקסומות האלה:
"מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ומיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה".
הרגע המופלא הזה הוא קצר. לא לוקח הרבה זמן לומר את המילים האלה. זה מה שדואג שהאינטואיציה, הנשמה- ולא המחשבות, ולא הרגשות- היא שנותנת את הטון. ברגע אחד היא אומרת איזו שנה נסגרת, ואיזו שנה נפתחת. מה אני משאירה מאחוריי, ומה נפתח עכשיו לפניי.
ואני רואה לנגד עיניי את החוליות בשרשרת החיים, שמשיקות בדיוק בנקודה הזאת. עוד חוליה נסגרת עכשיו, עוד חוליה נפתחת.הרגע הזה מתחבר לרגע הזה בשנה שעברה, ובשנה שלפניה, ולרגעים שעוד יבואו בשנים הבאות.
והרגע הזה מקפל בתוכו שני גלים שעולים ושוטפים את כל ההוויה.
גל אחד גדול של השלמה, נחמה, ואושר פשוט- על כל מה שהיה מאותו רגע בשנה שעברה, המר והמתוק.
וגל שני של התרגשות, ציפייה, תקווה- על כל מה שיהיה עד אותו רגע בשנה הבאה.
אחרי שהגלים האלה שוטפים את החוף, מוחקים את כל מה שהיה ומספיגים אותו אל תוך החול והמים, הכל מתאפס.
נושמים עמוק פנימה.
ומתחילים מחדש.
שנה טובה.
באהבה.
פנינה, תודה על המלים הקסומות, תודה שהארת, ושנה טובה :)
אליסה יקרה, תודה לך שחיממת את הלב… ושנה נפלאה גם לך :)