השמיים עדיין כחולים.
אבל רוחות מתחילות לנשב.
בחדשות אמרו שמתקרבת סערה. את ממהרת למכולת להשלים את המלאי במזווה, ששום דבר לא יחסר.
הערב מתחיל לרדת. את מגיפה את התריסים ומדליקה אורות בבית. הרוחות משתחלות דרך החרכים, שורקות בדרכן פנימה. אי אפשר להסתתר מהן לגמרי.
מדי פעם את שומעת נקישות על התריסים. נדמה שהגשם התחיל. את פותחת תריס כדי לצפות בו, אבל העולם בחוץ עדיין יבש. כנראה שהיו אלה רק עלים מתים שהרוח השירה מהעץ ליד הבית. את מביטה ברוח מאיצה את צעדיהם של העוברים והשבים. צריכים להספיק לתפוס מחסה מפני המבול.
הרוחות הולכות וגוברות. רעד מתחיל לעבור בתוכך. סערות, הרי, גורמות גם לנזקים. עצים נופלים. מים מציפים. קור מקפיא. לא תמיד כולם שורדים.
את מכינה כוס תה חם. מקדישה רגע לתקווה שכולם יהיו בסדר.
השיר הזה מתנגן לך בראש, על הרוח שמביאה, ימים אחרים, אחרים.
הרוח ממשיכה לערבל את העולם. הבית מחכה, שקט ויציב. והמנגינה נעה בין היציבות שלו לבין מערבולת אחרת, בפנים. בחוץ הרעמים מתחילים לנצח על תזמורת הגשם. בבית מואר וחמים.
והנה מכות על קירות הבית מבחוץ. רוח הסערה החלה לסחוף איתה דברים גדולים יותר. חוששת לפתוח עכשיו את התריסים. את נזכרת בעץ הדקל הותיק שעומד באפרוריותו ליד הבית. איך אל מול כל רוח מצויה הוא נע כמבקש להיעקר ממקומו, מאיים לעזוב את שורשיו, להיאסף אל אבותיו, ובדרך, להכות ללא רחם בסביבותיו.
אך אל מול הסערה, אין מה לעשות, מלבד לחכות. גם הסערות בפנים שוככות רק כשמחכים איתן. מצפים לראות מה יביאו איתן הרוחות. מה ישתנה מעצמו מחר.
את שותה עוד כוס תה. מתעטפת בבגדים חמים ושוכבת לישון ליד התנור. רעשים חזקים ממשיכים להרעיד את קירות הבית. לפני שחבלי השינה מכסים אותך בשמיכה של המתנה, את נושאת תפילה שהעץ הזקן והיבש לא יפגע באף אחד.
הלילה היה סוער. אך הסערות בפנים הביאו בכנפיהן רוח רעננה, והתעוררת השכם בבוקר. הגשם המשיך לרדת. אבל הרוחות כבר הרפו וחזרו ללטף את העולם במקום להרהיב להיכנס אליו בכוח.
שנייה לפני שפתחת את הצוהר, דמיינת איך נראה העולם אחרי הסערה. כשיצאת, הרגשת מעט ממה שהרגיש הוא שיצא מן התיבה.
נשאת עינייך לחצר ליד הבית, והנה כולה מחופה בכפות תמרים. כפותיו היבשות של הדקל, שלא יכלו לרוח. הן שהתנתקו בלב הסערה, והכו בקירות הבית. קשה להבחין היכן גזעו של הדקל הישיש. האם מת הדקל בליל הסערה?
את יוצאת אל המדרכה. מביטה אל החצר.
שם את רואה, תמיר ונישא, את עץ הדקל העתיק. עטור כפות תמרים ירוקות, רעננות.
היה זקוק הוא לרעד וסערה, שיפנו מקום לחיים הפועמים בו.
את מחייכת אל עץ הדקל.
מבינה בזכותו לשם מה באה עלייך הסערה בפנים.
מסכימה אתך. על מנת להכיר בטוב צריך להכיר גם ברע. זוכרת שראיתי אתך את הענפים נופלים.
ומה שנראה רע- לפעמים הכרחי… תודה יקירה.