שלוש אבנים הביא לסבא וסבתא מארץ רחוקה.
הניח אותן בין הקברים ביום זיכרון.
ולא דמו הן לשאר אבנים שמניחים על קברים.
היו הן שטוחות, חלקות, מעוגלות.
על אחת חרוטה תודה. על השנייה, אמונה. ועל השלישית- אהבה.
הקיץ חלף, והחורף, והן נותרו בין הקברים. לפעמים חגו במקומן.
בכל יום זיכרון היה מגיע, מיישר את האבנים, מחליף את הסדר.
פעמים ששם את האהבה במרכז. פעמים את התודה.
שנה אחרי שנה הגשם הכה בהן, השמש הלהיטה אותן,
אך הרוחות לא נשאו אותן.
שנה אחת היה רחוק.
ביום זיכרון שבשנה ההיא נשברה התודה, כשנשמטה מידו.
הדביקה והשיבה אל מקומה.
ובא השמש, ובא הגשם.
לפני יום זיכרון אחר האהבה נעלמה.
כשנשארה האמונה לבדה,
יחידה, סדוקה אך מושלמת,
חפן אותה בידו
ניקה מהאפר
וטמן בכיס חולצתו השמאלי.
שירגיש אותה בכל עת שיפעם ליבו.