היה לך יום קשה. מאוד.
שוב הוא חזר אחורה. היה אלים בבית הספר. המורה התקשרה.
הלב שלך התחיל לפעום במהירות. דיברת איתו, הרגעת אותו, והוא הצליח לחזור ולסיים עוד יום לימודים.
אבל בלב שלך, כעס ואכזבה רוקדים ריקוד עצוב.
זה לא קרה מזמן.
חשבת שהוא עבר את זה. שהוא כבר במקום אחר.
כל הטיפולים, כל הזמן שאת משקיעה בו, כל האנרגיות. הכל- בשביל מה? בסוף תמיד חוזרים למשבצת הראשונה, להתחיל כמו סיזיפוס לטפס על ההר.
חשבת מה יהיה איתו. אם הוא אלים, לא משנה אם הוא אוטיסט. החברה לא תסכים לקבל אותו ככה. עכשיו הוא עוד צעיר. עוד חמוד. עוד אפשר לעצור אותו.
אבל אוטיסט מבוגר הוא לא כמו אוטיסט ילד.
יהיה לו יותר כוח. הוא יוכל להיות יותר מסוכן. כשהוא יגדל, וכבר לא תהיה מסגרת שתסכים לקבל אותו, הוא יבלה את שארית חייו מבודד ומסוגר.
ניסית לסלק מהר את התמונה הזו מהראש. אבל היא נדבקה כמו שומן שרוף לתחתית של מחבת.
החזקת את הדמעות. תפקדת בערב בחוסר סבלנות. והצלחת להירדם רק אחרי שהבכי התיש אותך לגמרי.
השעון המעורר צלצל.
אספת את עצמך ליום חדש. מוכרחים להמשיך לנגן.
כשהיו לך כמה דקות של שקט, יצאת החוצה. ראית את העשבים שגדלים בין מרצפות הבטון.
ברווח הצר הזה שאף אחד לא תכנן שיצא ממנו משהו.
חשבת… אם העשבים האלה היו אומרים:
״אי אפשר לגדול ברווח הצר הזה.
למה זה נפל דווקא עליי?
אני לעולם לא אמצא את הדרך.
אין לי את הכוחות.
אין סיכוי. עדיף לא לנסות.״
אז לא היו נגיעות של ירוק בעיניים, שיגרמו לך לחייך חיוך בצד הפה בדרך השמורה לאנשים שעברו דבר או שניים בחיים;
ולדעת שזה אפשרי, למרות הכל.
נכון, יותר פשוט לגדול כמו כולם, בשדה, רגיל. אבל יש עשבים שיש להם שירה מיוחדת. הם בחרו להם מקום קשה יותר לגדול בו. אתגרים אחרים לצלוח. חוסר וודאות הולכת בצילם מהרגע הראשון.
אבל גם אם דרכו עליהם, גם אם הייתה נסיגה, הם ינסו שוב. אולי יצמחו למקום קצת אחר. אולי יצטרכו לשנות חשיבה.
אבל הם ממשיכים לגדול. למרות הכל.
ויש להם, וגם לאוצר שלך, סיכוי.