תמיד אומרים לך להרפות מהעבר.
במיוחד כשמגיע האביב, מצייץ בעוז עם כל גוזל שבוקע, וחג החירות פורץ ללוח השנה.
זה זמן לצאת מבית עבדים, הם אומרים. לעזוב את כל מה שמעכב אותך, את הקיבעונות, את הפחדים.
לקחת את כל מה שלמדת שם, בחושך, במצרים, לשאת בתרמיל על שכם, ולצאת למסע אחר. למקום שרצית להיות בו.
והם צודקים.
אבל לפעמים, אחרי שעוזבים את העבר, מגיעים… לים סוף. הוא פרוש מלפנים כחומה מבוצרת, הפחדים רודפים מאחור ותיכף מדביקים את הפער.
כדי לצאת ממקום של אין מוצא, צריך לעשות משהו בלתי אפשרי.
אבל איך עושים את הבלתי אפשרי? איך קורעים את הים?
כדי לקרוע את הים צריך להרפות מהעתיד.
לוותר על מה שחשבת שיקרה.
להשאיר מאחור את הציפיות.
ולקפוץ למים, לעתיד חדש.
הסיפור שחיברת בראש על העתיד שלך יכול להיות יפהפה, להרגיש נכון, להיות פסגת השאיפות שלך.
אבל הוא יכול לכלוא אותך לא פחות מסיפור על העבר.
נכון, צריך לחשוב קדימה, לתכנן תוכניות ולפעול בעולם. אבל לפעמים המציאות משתנה. קורים דברים שלא תכננת. נראה שהעתיד שחלמת הגיע למבוי סתום. זה כבר לא בידיים שלך.
או שמשהו בתוכך הבין שזו לא הדרך. הרצון שלך, בשקט בשקט, השתנה. אבל הוא נחנק מערימת התוכניות והציפיות, שלך ושל החברה, שלא מאפשרות לו לפרוח בדרכו.
אז צריך פשוט להניח לעתיד.
להרפות. לאפשר לו לנשום.
להבין שדברים יקרו אחרת.
לתת לרצונות חדשים להיכנס. לרעיונות רעננים לשטוף את המחשבה. להגיב להווה, ולפעול בו. למדוד על עצמך, על היקרים לך, עתיד חדש.
דווקא שם קורים ניסים.