הוא בוכה וצורח בלי שליטה.
נזרק על הרצפה, מרביץ לעצמו, מעיף עלייך את הצעצוע שהיה לו בהישג יד. אבל זה לא החלק הכי גרוע בסיפור.
החלק הכי גרוע הוא שאין לך מושג למה.
ניסית הכל כדי להרגיע אותו. אבל הוא עדיין במערבולת. את מרגישה כמו כישלון, כי את אפילו לא מצליחה להבין את הילד שלך.
ואז את פתאום חולמת. ״הלוואי שיכולתי לקבל הצצה לתוך הראש שלו. הלוואי שיכולתי לעזור לו לצאת מהמבוך״.
אם רק יכולת להבין איך הילד שלך מרגיש…
האמת היא שיש דרך לעשות את זה.
וזה לא כל כך קשה. צריך רק שינוי בחשיבה. בכתבה הזו אני אסביר איך זה מרגיש להיות אוטיסט. ואיך אפשר לעזור לילד שלך לעזוב את הבועה שלו. כדי שתרגישי שוב כמו אמא טובה.
נפתח בסיפור.
המטוס נחת בבייג׳ינג בצהריים.
הרגשתי את מה שמרגישים כשנוחתים בארץ חדשה. האנשים נראו שונים. הקצב היה אחר. את הריח לא הכרתי, וגם לא את הצליל של השפה.
אבל לא הגעתי לשם לחופשה. הייתי בבייג׳ינג בשביל מה שנראה אז כמו נצח- שנה של התמחות. לבד לגמרי בארץ זרה.
בימים הבאים, הרגשתי יותר ויותר מנותקת.
אנשים דיברו סינית מסביבי ועליי, ולא הבנתי מילה. רק מעטים יכלו לדבר קצת אנגלית. לא יכולתי לקרוא את שפת הגוף שלהם, ופחדתי לפגוע במישהו עם השאלות שלי.
לא הבנתי את המנטליות. למה אני צריכה חותמת אדומה עגולה על כל מסמך? למה תמיד צריך לחכות עד מחר בשביל לפתור בעיה בדירה?
נראיתי שונה, התנהגתי שונה, דיברתי שונה. הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי. באותם ימים ראשונים בסין הייתי מתוסכלת ומפוחדת.
ילדים אוטיסטים מתחילים את דרכם בעולם כמו שאני התחלתי בבייג׳ינג: כשהם מרגישים שונים, לא מובנים, ונמצאים במאבק לתקשר ולהראות לאחרים מה הצרכים והתחושות שלהם. בבייג׳ינג, הבנתי איך הם מרגישים.
גם את יכולה להרגיש איך זה להיות אוטיסט.
רמז: זה לא הראש שלו שצריך לנסות לפרוץ אליו. זה הראש שלך.
האם אי פעם נכנסת לסביבה חדשה, עם אנשים חדשים, חוקים חדשים, אולי שפה חדשה?
האם אי פעם הרגשת בלתי מובנת? שונה? מוזרה?
קחי את הזמן לעבור בראש על החוויות האלה. איך הרגשת? איך הגבת? אם תתחברי לרגשות מחוויות דומות לאלה של הילד שלך, תקבלי הצצה לראש שלו. זה לא יהיה בדיוק אותו דבר- הוא מגיב בצורות קיצוניות יותר. אבל תוכלי להתחבר לרגשות שלו, ולהבין אותו יותר.
ואם תסתכלי מקרוב, תוכלי למצוא שם דרכים לעזור לו לצאת מהבועה שלו. איך?
כשתמצאי מה עזר לך.
איך עזבתי את הבועה
בבייג׳ינג, מצאתי אנשים שאיתם יכולתי להרגיש רגועה יותר. אנשים עם מנטליות דומה, שעזרו לי למצוא את דרכי. הם לימדו אותי את הדברים הבסיסיים- איפה השוק, איך לשלם חשבונות, איך להגיד לנהג מונית לאן אני צריכה להגיע. תמיד יכולתי לבקש מהם עזרה. לרוב, הם היו חברים יהודיים וישראליים.
במסע של הילד שלך בעולם, זו את. המשפחה שלך. אנשים שאוהבים ומקבלים אותו כמו שהוא.
אתם מלמדים אותו, צעד אחר צעד, את הדברים הבסיסיים על העולם ועל תקשורת. אתם מלמדים אותו מה הדרכים להביע את הצרכים והרצונות שלו. כמו מתי הוא רוצה להיות לבד, ואיך לבקש שוקו בארוחת ערב.
אתם תמיד שם, והידיעה הזו עוזרת לו להרגיש בטוח. זה הדבר הכי חשוב בשבילו.
הדרך היעילה ביותר לתקשר
הייתי חייבת ללמוד סינית כדי להתגבר על בעיות התקשורת שלי.
אז לקחתי קורס שהתמקד בביטויים נפוצים. מה אומרים כשנפגשים עם אחרים, איך קונים מצרכים, איך מבקשים ומקבלים הוראות הגעה. בצ׳יק צ׳ק למדתי לתקשר את הצרכים הבסיסיים שלי. התחלתי להרגיש זרה פחות.
עם הילד שלך, אפשר לעשות אותו דבר. ללמד אותו איך להעביר לאחרים את הצרכים והרגשות הבסיסיים שלו: רעב, צמא, שירותים, עייפות, פחד. קלינאית תקשורת יכולה לעזור מאוד, אם הילד שלך מדבר וגם אם לא.
איך לעזור לו להרגיש בבית
בסין, התחברתי עם מורים וסטודנטים סיניים לרפואה סינית. זה היה תחום עניין משותף שלנו, ולכן היה לנו הרבה על מה לדבר. החברים האלה גרמו לי להרגיש בבית, כי הם תושבי המקום. ובגלל הרפואה הסינית- הייתי אחת מהם.
בשביל הילד שלך, חברים ״תושבי המקום״ הם חברים שלא על הספקטרום. אפשר להשתמש בתחומי עניין שלו כדי להפגיש בינו לבין ילדים כאלה. אם הילד שלך אוהב כדורסל, אולי חוג כדורסל יתאים לו. הוא אוהב בעלי חיים? אולי חוג או קייטנה בגן חיות יתאימו לו. הוא יוכל להסתדר טוב עם ילדים שיש להם תחביבים דומים.
תוכלי לדבר עם הורים מהחוגים האלה, ולהזמין חברים הביתה. מי יודע? אולי אפילו תמצאי חברים חדשים בעצמך.
המקום הכי חשוב בעולם
החיים בבייג׳ינג הצפופה היו קשים.
בבוקר ואחר הצהריים, נהרות של אנשים געשו לכיווני. הייתי חייבת לפלס את דרכי ביניהם, ולהידחף לתוך אוטובוסים עמוסים לעייפה עם ריחות שאני מעדיפה לשכוח. עומס יתר חושי, לגמרי.
המקום היחיד ששמר אותי שפויה הוא הבית. דירה קטנה בקומה שלישית בבניין ענק, אבל שלי. מסודרת, עם מוזיקה של אריק איינשטיין, ומזגן שביטל את הרעשים מבחוץ. כך נרגעתי מיום רועש ועמוס.
הבית שלך הוא המקלט שלו מעומס היתר החושי בחוץ. שימי לב שהחוויה החושית בבית תהיה כמה שיותר מותאמת לו. זה לא חייב להיות פרוייקט ענק- תתחילי עם קצת סדר, ותשמיעי מוזיקה שהוא אוהב. תקראי את המדריך המפורט לסביבה מרגיעה בבית לפי עקרונות הסנוזלן.
צעד אחר צעד
בסוף ההתמחות שלי בבייג׳ינג, לא רציתי לעזוב.
סיפרתי בדיחות בסינית, הכרתי לאחרים את העיר, ונהניתי כל כך עם החברים הכי קרובים שאי פעם היו לי. המקום המוזר הזה לא היה המולדת שלי, אבל הוא הרגיש כמו הבית.
הקסם לא קרה בן לילה. זה היה תהליך ארוך, אתגר אחרי אתגר.
גם הילד שלך יכול להרגיש בבית בעולם. זה ייקח זמן, אבל תעשו את זה יחד.
כמו שאמר לאו זה, החכם הדאואיסטי: ״מסע של אלף קילומטרים מתחיל בצעד אחד״.
תזכרי: הצעד הבא בחיים שלך נמצא תמיד מתחת לרגליים שלך.
קחי אותו.
והנה את בדרך.
ריגשת פנינה, תודה רבה
תודה *לך* מעין יקר
זה נכון בענין הזרות אני מאובחן. אני תמיד חשבתי על בעלי חיים שונים שלא מתקשרים בנהם למרות שעם בני מינם יש אזשהי אינטראקציה.
שלום שי, שמחתי לראות את התגובה שכתבת. תודה!
אתה צודק. לפעמים אפשר למצוא דמיון בין עולם בעלי החיים לעולם בני האדם.